<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ד'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
מציאת הפועל לעצמו, אם לא שכרו ללקוט מציאות. ואם שכרו ללקוט דגים, אפילו מצא כיס מלא מעות הם של בעל הבית.
<h2>דף עו.</h2>
אמר לשלוחו שכור בארבעה ושכרן בחמשה, אם אמר להם השליח שכרכם עלי, נותן חמשה ונוטל מבעל הבית ארבעה. ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית, רואין היאך נוטלין שאר שכירים ונוטלין, מכיון דשנה דעתיה [סמכי'] אמנהג כמאן דעבדי סתם. ואם [יש] במדינה מי שנשכר בארבעה ויש בשלשה, נוטלין פחות שבשכירות, דעליהם היה לגלות איך ישכרו. ואם מלאכתן ניכרת ששוה ארבעה נוטלין ארבעה, דיאמרו לכך טרחנו למלאכה משובחת לקחת ארבעה. ואם קבלו עליהם בשלשה, אע"פ ששוה ארבעה אין נותנים רק שלשה. אמר בעל הבית שכור בשלשה, והלך ואמר להם בארבעה, ואמרו אין רצוננו כי אם מה שיאמר בעל הבית, דעתייהו עלויא, ואי שויא עבידתייהו ארבעה נטלי ארבעה. אמר בעל הבית בארבעה ושכר בשלשה ואמרו מה שיאמר בעל הבית, אע"פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם רק שלשה. דלא איפשיטא, וקולא לתובע וכו'.
<h2>דף עו:</h2>
מי ששכר פועלים להביא תבואה מגורנו, ומצא שאין שם, וחזר בהן, אין להם עליו אלא תרעומת, שלא התחילו במלאכה. ודוקא שלא הלכו הם, אבל אם הלכו הו"ל כהתחילו במלאכה באותה הליכה. ומה שהצריכו התחלה, דוקא בשלא היו מוצאים אמש מה לעשות, דטוען להם מה הפסדתם, אבל אם היו מוצאים עכשיו מקום להשתכר [כנראה חסר כאן] אבל מוצאים שוכרים ואם פחתו מוסיף הוא למה ששכרן.
<h2>דף עז.</h2>
השוכר לדלות, פירוש להשקות מן הנהר, ופסק הנהר, אם כן דרך אותו נהר, פסידא דבעל הבית [הוא], ואם אין דרך אותו נהר לפסוק, פסידא דפועלים. וכן אם שכרן להשקות ובא מטר, פסידא דפועלים, דא"צ להם. אבל אם לא השקה השדה ממטר שירד עליה מן השמים רק שבסבת שגברו המים גדל הנהר והשקה אותה שדה, נותן להם משלם, דמן השמים נסתייעו. ולא דמי בשהשקה השדה ממטר השמים, שאין צורך להם כלל. אבל בשגדל הנהר עדיין יטרחו במלאכתן וצריכין להשקות, רק כי אינם טורחים כל כך כבתחלה. וכן בכל קבלן, כגון קיבל קמה לקצור ובאו גוים וקצרו חציו, או נמלים וקרסמוה, נותן לו משלם. [כן כתבו] הראב"ד והרמב"ן, דכל שהמלאכה נעשית ע"י אחרים (אינו) פורען משלם. וכן כתב י"א שאפילו פועל שהתחיל במלאכה, ואתא מיטרא בפלגו יומא פסידא דבעל הבית, ואי אית ליה מלאכה אחריתי עבדי ואי לא לא, ונותן להם כפועל בטל. ואי אוכלוסי דמחוזא שהם סבלים, שהבטלה להם הפסד, פורען משלם. תוספתא [ב"מ פ"ז ה"ב] השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום, אע"פ שלא מצא בקשתו פורעו משלם. שכרו להביא דורמסקין לחולה ומצא שמת או הבריא פורעו משלם ואינו אומר לו טול מה שהבאת בשכרך. וכן לפועל לא יאמר לו טול מה שעשית בשכרך, רי"ף פרק האומנין ור"ם פ"ט דמשפטים. ומי ששכר פועלים ושלמו אותה מלאכה, אי איכא אחריתי נוחה יעשו, ואם קשה מזה לא יעשו, [כ"כ] הראב"ד, כרבא דאמר מאן דאגיר אוגורי (לדולא) [לעבידתא] וכו'.
השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך, אע"פ ששכיר זה אנוס, אינו נותן לו כי אם מה שעשה. והיא בתוספתא [פ"ז ה"ה].
ופועל חוזר אפילו בחצי היום, ודוקא שאינה מלאכת האבד, דעבדים [כתיב] [ויקרא כ"ה] ולא עבדים לעבדים. אבל אם הוא דבר האבד כגון פשתן להעלות מן המשרה או כיוצא בו, אינו יכול לחזור בו רק אם חלה או ארעו אונס. ואם חזר במלאכת האבד ולא היה לו אונס מטעהו, שיפתהו להוסיף בשכירות, ולבסוף נותן מה ששכר קודם ולא יותר. ואפילו לקח שכיר מחזיר, ואצ"ל שישכור פועלים אחרים עד כדי דמיהן וכפל יותר. ואם יש משכון ביד בעל הבית, אפילו שכרן בשלש שוכר עד ארבעים או עד חמשים. ובד"א בשהיה מוצא פועלים אחרים כששכר את אלו, שהפסידוהו שהיה שוכרן, אבל לא היה מוצא אחרים, אין לו עליהם אלא תרעומת, דמה הפסידוהו. ואם הביאו לו כלי אומנותם, כגון תספורת שהביא הספר, אפילו לא היה מוצא אחרים קנה משכון וחייבים. ובד"א ששכר פועלים עליהם, אבל אם הניח בעל הבית מלאכתו להפסיד, לסמך שישלמו לו פועלים, אינן חייבים בהפסד ההוא. כן [כתב] הראב"ד ז"ל. קבלן שקבל קמה לקצור והניח חציה, או בגד לארוג והניח חציו, לא הוי כדין שכיר, אלא שמין מה שעתיד לעשות, כגון שהיה לו לקחת מאותה מלאכה שמונה דינרים והניח חציה, והיה שוה הנשאר ששה, יטול שנים או יגמור ונפחת מן החצי שעשה אחת. ואם היה שוה שנים יטול ארבעה או יגמור. ומה שפוחתין לו כשיעור זה דוקא לפחת משכר שעשה, אבל לשלם מכיסו לא, אם הוא דבר שאינו אבד. ואם נאנס הקבלן כגון שחלה, יפרעו לו חציו כדין שכיר. וכן [כתב] רי"ף פרק האומנין ור"ם פ"ט דמשפטים. ואם לא היה מוצא קבלן אחר כשהתנה עם זה, אין לו עליו אלא תרעומת.
והמלמד בכל דיניו כשכיר שהתנה עם בעל הבית, שיחזור אפילו בחצי היום ויטול מה שעשה. ואם אינו מוצא מלמד, שוכר עליו אחר, או מטעהו שיאמר לו שיוסיף לו ולא יתן רק מה שהתנה קודם. ואם חוזר בו מחמת חולי או שאר אונסין, אפילו אין בעל הבית מוצא, יטול מה שעשה. ובעל הבית שחוזר בו, אם מוצא המלמד מקום להשכיר עצמו ישכיר, ואם לאו נותן לו שכרו משלם. ואם לגבי שכיר אמרנו כפועל בטל, שאני לימוד דזהו כאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. ולגבי בעל הבית לא שייך בו אונס שיוכל לחזור בו מחמתו, דהוה ליה למידע, כדין שוכר דלא שייך בו אונס.
<h2>דף עח.</h2>
השוכר את החמור והבריקה, פירוש חלתה, או נעשית אנגריא לעבודת המלך, אומר המשכיר לשוכר הרי שלך לפניך. ופירש ר"ם פ"ה דמשפטים דחייב ליתן לו שכירותו משלם. ואם לקחוה מבית המשכיר חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ושמואל אמרה, והלכתא כותיה, רי"ף. והראב"ד [כתב] דמתניתין מיירי בשוכר חמור סתם, ואפילו הכי אשמעינן דאינו חייב להעמיד לו אחרת. אבל לענין השכר אינו נוטל, מפני שאינו יכול להשתמש בו. זה הכלל, בחמור זה אחריותו עליו על אותו חמור והוא כאפותיקי [מפורש], ואם מת או נשבר אין חייב להעמיד אחר. חומר סתם הוי אפותיקי סתם, וחייב להעמיד לו אחר. ומעתה ה"ה לבית סתם, שחייב להעמיד לו בית. א"ל חמור זה, שכרה למשא ומת אין מעמיד לו אחר, ונותן לו שכר חצי הדרך ומניח נבילתו. ואם חלתה או נלקחה לעבודת המלך אין חייב להעמיד. ואם שכרו לרכוב או להוליך כלי זכוכית ומת בדרך, אם יש בדמיה יקח בהמה אחרת, ואם אין בדמיה ליקח אחרת שוכר עליו עד שמגיע למקום שפסק. ואם אין בדמיה אפילו לשכור אחרת פטור, ואין לשוכר על המשכיר אלא תרעומת. השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה והוחלקה פטור. דיותר תחלק בהר. ואם הוחמה חייב, דיותר מצוי חמימות בבקעה מבהר.
<h2>דף עט:</h2>
המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב, ורצה השוכר לשכור אותו לאחרים, הדין עמו, ובלבד שלא יהו כי אם כמנין אנשי בית השוכר הראשון, זולתי אם המשכיר אומר אם רצונך להשכירה לאחר אני אטלנה ותהיה פטור [משכירותו] הדין עמו. וי"א שאינו יכול להשכירו כלל, ויתן שכירותו משלם, ולא יראה לר"ם פ"ה. והראב"ד [כתב] שאינו יכול להשכירו כלל. ולדברי הכל אם השוכר [אשר] רוצה להשכירה למלאכתו מחריב הבית [יותר] ממלאכת הראשון, כגון שזה אורג והראשון חייט, אינו יכול להשכיר לו.
השוכר את החמור לרכוב, מניח כסותו [עליו]. ור"ח גריס כסתו, כר וכסת. ולגינו, מזונותיו של אותו דרך. וכן בעל החמור יניח עליו שעורים ותבן ומזונות היום. ובמקום שיש מנהג, הכל כפי המנהג, ר"ם פ"ד דמשפטים. וכל דינים אלו פרק השוכר. השוכר את הספינה להוליך יינו עד ששה מיל, ופרקה בחצי הדרך, נותן לו שכר כל הדרך, זולתי אם מוצא מי ששוכרה מאותו מקום עד מקום שפסק שאינו נותן כי אם שכר חצי הדרך. וספינה שהוסיף בה אחד משלשים על משאה וטבעה חייב לשלם דמיה.
השוכר את החמור לרכוב עליו איש, והרכיב עליו אשה, אם נזוקה הבהמה בשינוי זה אינו חייב בתשלומיה, אין זה פשיעה, ולכתחלה לא תרכוב עליו אשה. ואם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר הנשים, כשעבר זה רכיבה שלא במאמרו, מוסיף לו שכר.
<h2>דף פ.</h2>
השוכר את החמור להביא עשרה סאין חטים, והביא עשרה שעורים ומתה חייב, שהנפח קשה לה. אבל של שעורים והביא של חטים ומתה פטור. וכן כל כיוצא בזה, משום שהנפח קשה לבהמה.
השוכר את הבהמה לשאת משקל ידוע, והוסיף עליו [חלק] אחד משלשים שפסק, ומתה, חייב, פחות פטור וישלם שכר התוספת. שכר סתם, אינו נושא אלא כמנהג המקום. הוסיף חלק השלשים שדרך לשאת ומתה חייב.
<h2>דף פ:</h2>
הכתף שהוסיף בעל הבית על משאו והוזק, חייב בנזקין, אע"פ שהוא מרגיש במשא שהוא בן דעת, יעלה על לבו שמחמת חוליו הוא זה הכובד, איתיה פרק השוכר, ור"ם פ"ד דמשפטים.
<h2>דף פג.</h2>
השוכר את הפועלים אינו יכול לכופן להשכים ולהעריב, ואפילו שכרן ממקום שמשכימים ומעריבים אם הביאם למקום שאין משכימים, זולתי אם (הלך) הוא בעצמו הלך לשכור, שיאמר לכך טרחתי אחריכם למקומכם כדי שתשכימו, ואיתיה בירושלמי פרק (האומנים) [הפועלים] [ה"א]. ועת לכת שכיר לפעלו מזריחת השמש, יצא אדם לפעלו וגו'. ואם יש מנהג, מבטל הלכה זו. וכן אע"פ שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אין זה גבי שוכר ושכיר, דאם זה אומר בפחות השכרתיך וזה אומר ביותר, בא המנהג שדרך בעל הבית לשכור ביוקר, ושכירים בזול שוכרים ובפחות, יעשו כמנהג בינוני. [ע"ב] ההליכה משעות בעל הבית, אפילו הגיעו שם בחצי היום יפרע להם משלם. והביאה משעות שכיר. ואיתיה פרק הפועלים פועל בכניסתו וכו'. ודין זה אפילו הולך לכפר.
<h2>דף פז.</h2>
השוכר את הפועל כאחד מבני העיר או כשנים, רואין פחות שבשכירות ויתר, ומשמנין ביניהם. פרק השוכר (האומנין) [הפועלים].
<h2>דף קא:</h2>
המשכיר בית לחבירו לזמן ידוע, מוציאו מיד כשיכלה הזמן, ולא קודם. ולא הזכירו זמן שלשים יום רק למשכיר סתם שצריך להודיעו שלשים [יום] קודם שיוציאנו בימות הגשמים דהיינו מחמשה עשר באלול עד אותו זמן, מועיל הודעה, מכאן ואילך עד הפסח אין מועיל הודעה. ובחנות בכ"מ צריך הודאה שנים עשר חודש מקודם. וכל זה במשכיר סתם כדאמרינן, וכן [כתבו] ר"ם פ"ג דמשפטים, דלזמן קצוב מוציאו בהשלים זמנו מיד ואינו ממתין אפילו שעה אחת, ואיתיה בגמרא בהשואל במציעא.
המשכיר בית לזמן ידוע, אינו יכול להוציאו אפילו מכרו לאחרים, דשכירות תוך זמנו כמכירה. ר"ם (פ"ז) [פ"ו] משפטים ואיתה בירושלמי [ה"ט]. ובמשכיר סתם נמי צריך ל' יום, אפילו מכרה לאחרים.
מי שהכניס פירות לבית חבירו, או שהטעהו, אם רצון בעל הבית להוציאן (ו)משליכן בשוק. [ועוד] שוכר פועלים לכך, ועל בעל הפירות לפורען. ומדת חסידות להודיע קודם לב"ד, ר"ם פ"ז, ואיתיה פרק השואל בההוא שהטעה לאותה אשה וקדשה והכניס יינו לביתה וכו' ואמרו להוציאו.
<h2>דף קב.</h2>
המשכיר בית ונתעברה השנה, נתעברה לשוכר, זולתי אם שכרה לחדשים. ומה שאמרו דנתעברה לשוכר, דוקא באומר "שנה זו", אבל "בשנה אחת" לא. הרשב"א.
<h2>דף קב:</h2>
כשיש מחלוקת בין משכיר לשוכר, זה אומר לזמן זה והגיע הזמן, וזה אומר סתם השכרתיך, בעל הבית נשבע היסת ומוציאו מיד. ובתוך זמן השכירות אינו נאמן שוכר לומר פרעתי. אחר זמן נאמן. ואיתא בגמרא תוך שלשים יום (וכו') בחזקת שלא נתן וכו'.
<h2>דף קג.</h2>
המשכיר בית ידוע לחבירו ונפל, אינו חייב לבנותו או (יתן) [ליתן] לו בית אחר.
<h2>דף קט:</h2>
השוכר פרדס או משכנה לעשר שנים, ויבש קודם זמן, ימכור עציו וילקח בהן קרקע ויאכל כל פירות.
<h2>דף קי.</h2>
סתם שטר שכירות או משכונה שכתוב בו "שנים" סתם, המשכיר אומר שתים ובעל הבית אומר שלש, וקדם השוכר ואכל הפירות שבשנה המחולקת, אין מוציא מידו עד שיביא ראיה המשכיר או הממשכן. ואיתיה פרק המקבל במציעא.
<h2>דף קיח.</h2>
שלשה דינים הם. נזקין גובין מיטב אי אית ליה, ואי לית ליה גובה אפילו סובין, דכל מילי מיטב הוא כדאמרינן פ"ק דקמא [ט' ע"א]. ובעל חוב אי אית ליה זוזי ללוה צריך לפורעו בזוזי, ולא שקיל קרקע אפילו הוא מיטב, כדמשמע בכתובות [פ"ו ע"א] גבי ההוא תולה מעותיו (וכו', דמה) [בגוי הוה], שנקרא שלא כהוגן, כשלא היו לו מעות והזקיקוהו לעסוק לפרוע מלוה. ואי לית ליה יהיב ליה קרקע בינונית או מטלטלי, ולא יכפוהו לטרוח ולהביא מעות. ולגבי פועל אפילו לית ליה זוזי אמרינן ליה זיל טרח והבא שאין אומרים לו טול מה שעשית וכו'. ובדרך הראשון כתבתי סדר הגביות.
השוכר את הפועל לעשות עמו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו וחוזר ולוקח משל חבירו מה שנהנה. השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן או בקש וכיוצא בו, ואמר טול מזה בשכרך, אין שומעין [לו]. ואם משקבל הפועל בשכרו נתחרט ורוצה לחזור בו אין שומעין לו.
